סיומה ברעם

בת אחותו מספרת

admin — Wed, 15 Apr 2026 09:45:33 +0000

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״ קבע טשרניחובסקי אי אז בשנת 1925, בערך בעשור שבו נולד הדוד שלי, דוד סיומה.

נוף ילדותי המוקדמת היה ״בית המוכתר״ שבפרדס של שכונת ג׳מוסין, מה שלימים הפך להיות מגדלי ויצמן שבצפון תל אביב… גרנו במערה ששופצה ע״י דוד סיומה שהגיע לישראל בשנות -30 והפכה לבית של אחותו פליטת השואה שזה עתה הגיעה מאירופה המשוחררת עם בעלה כשהוא ירד לפאריס. בית מערה עם שירותים בחוץ וגינה מגודרת, זה מה שקבלו הורי בעלייתם לארץ ומכאן החלו את חייהם כאן. בחוץ היה פרדס עצום עם באר שורצת נחשים, ורומיה השכנה התימניה על עשרת ילדיה, נכדיה וכל השאר…

שני הורים פליטי שואה (אבא שנתפס והוכנס לגטאות כמה פעמים והצליח לברוח, ואמא חולת שחפת, שהוכשה ע״י נחש כאן בארץ והתנדנדה בין חיים למוות, עוד לפני שנולדתי, והפכה לחרדתית להפליא כשהגחתי לעולם. לא היה לי הרבה סיכוי: אמא חולה שמתאשפזת תדיר, אבא, איש שקט שעובד קשה לקיים את המשפחה הצעירה, בעיות אכילה שהתפתחו על רקע הרעב והצנע שהם עברו, בית סגור מפני העולם והשכנים (האויב שבחוץ), כשהחברים היחידים שהגיעו לעיתים רחוקות, היו אלה שיצאו ״משם״ בחיים, בית שקט ללא צלילים ומיליון איסורים…

אבל, בכל דצמבר, מרגע שאני זוכרת את עצמי, כשחנוכה מתקרב וריח הסופגניות עלה באוויר, היה הבית שלנו מתמלא בהתרגשות והתרחשויות… משהו נפתח בנשמה ובלב שהפך להיות כמו פרפר צבעוני, פתוח למרחב, עם געגוע לריח של חוץ לארץ, שמתערבב עם ריח הבישולים והקרעפאלאך שאמי טרחה להכין פעם בשנה בלבד במיוחד לכבודו.

סיומה מגיע.

סיומה היה האח הקטן והמופרע של אמי, זה שלא הלך בתלם, (בניגוד לאחיו הגדול), זה שהפך להיות צייר חסר כל מגיל צעיר. מכור לצבעים וצורות.

מצייר על כל משטח אפשרי, זה שנלחם במצריים וחזר משם ונשבע שיהיה צייר כל חייו, זה שלא החזיק משרה יותר מחודשיים בכל חייו, זה שרקד במסיבות בעיר האורות פאריס ופלמנקו בכיכרות ברצלונה, ולימים עקר לאי המבודד פורמנטרה. זה שחי עם בלה היפה ללא חופה וקידושין, וללא ילדים, זה שידע שמונה שפות על בוריין (כולל עברית, שהורי הגלותיים עוד לא ידעו אז) והתכתב עם כל עולם האמנות הבינלאומי מהאי סחוף הרוחות שבים התיכון, וזה שגילה לי את כל העולם כולו..

אני זוכרת כשנכנסתי לכיתה א, הוא זה שקנה לי את חוברות הקריאה הראשונות לבית הספר עם "דנה קמה, דנה נמה", ואח״כ, את ספר קופיקו הראשון שלי, את האטלס הכתום של ברוור (עם ארץ ישראל של פעם), והאנציקלופדיות של סיפורי עמים.

אני זוכרת שלילה אחד העירו אותי כשסיומה ובלה הגיעו מיפן, עם בובות קוקושי וקבקבי עץ עבורינו הילדות, וההתרגשות הרקיעה לשחקים, כן, יפן בשנת 1962, הייתה בשבילי אז, ילדה בכיתה ב׳, בערך כמו הירח…

ועוד זיכרון- סיומה ובלה מביאים לנו, לי ולאחותי רחל, האחייניות, את הבובה הכי מרהיבה שמצאו אי שם בברצלונה, ואמא שלי שיכנה אותה אחר כבוד על המזנון שבסלון (וכמובן שהיה לנו אסור לשחק איתה. שלא נלכלך…)

כשקצת גדלתי והורשיתי לצאת איתם, הייתי מתהלכת לידם בגאווה, כשבלה צועדת לידי, עוטה שמלת מרסי מקטיפה ירוקה שנרכשה אי שם בשווקי הפשפשים של פאריז, וסיומה צועד לידה עם מכנסיים אדומים, מגפי טוריאדור ספרדי על עקבים, וכיפה אוזבקית רקומה לראשו… (ואני לבשתי שמלות של "אתא"… רק לי יש דודים כאלה צבעוניים) והיינו נכנסים ל״כסית״ שבדיזנגוף, שם פגשו בחבריהם הסופרים, המשוררים ומבקרי האמנות מהבוהמה התל אביבית, ואחר כך הלכנו לאכול ב״קיטון״, (שקיימת עד היום והבעלים שלה עוד זוכרת אותם בזכות התפריט המאוייר שצוייר כשווה ערך לארוחה שאכלנו שם…).

והיו התערוכות. זוכרת את ערבי פתיחה של תערוכות בהלנה רובינשטיין, בגלריה תירוש היפואית, במוזיאון תל אביב, גלריה תלמה בגורדון, מוזיאון פתח תקווה וההתרגשויות והאכזבות עם קריאת העיתונים והביקורות שלמחרת, המכירה של כל ציור שהייתה אירוע מכונן…

והיו הויכוחים והדיונים על אמנות כשניגנתי באקדמיה למוסיקה, על אמנות הציור הסטטית לעומת המוסיקה הדינמית, על מהי אמנות בכלל, מה הופך דף ניר וכמה צבעים וצורות ליצירת אמנות, או לחילופין האם צלילי ציפרים ונהמת אופנוע יכולים גם הם להיחשב לאמנות. מה נשמר? מה חולף? אינטרפרטציות, על החד פעמי מול הקבוע, מה גבוה יותר ומה נמוך באמנות… עולמות ומלואות….

*******

במבט רחב וארוך שנים, אני יודעת לומר היום שסיומה היה חלק מאד משמעותי של נוף ילדותי.

הפנמת המרחבים, אלה שאפשריים עבורי ללא גבולות כמעט, הצבעוניות, הצורות, היצירתיות המתפרצת, ההתרסה כנגד חוקים ואיסורים, הבחינה מחדש של כל דבר מקובל, ואי הסכמה גורפת לכל איסור ללא היגיון… בצד ילדות צייתנית להפליא שנדרשתי לה ע״י הורי, הם כולם נוף ילדותי.

בלעדיו, סביר להניח שהייתי מתהלכת בעולם מאד מתוחם, מוגבל ואולי גם אפור במידה מסוימת. סיומה גילה לי שיש טבע מדהים ושעצים הם יצורים חיים (כבר אז, לפני 50 שנים!), עם תקשורת של ממש כמו בני אדם, ושיש עולם בחוץ, מחוץ לכתלי הגטו והבית המסוגר של פליטי השואה, שהיו הורי. הוא זה שפתח לי עולם של צבעים, צורות, מרחבים אינסופיים, שכמעט הכל אפשרי ונתן לי את הרשות והאומץ להיות כל מה שארצה…

לולא סיומה, ספק אם הייתי האדם שאני היום, שהקימה את ״מסע נשי״ וגילתה את המרחבים, את ההעזה להקים ארגונים, להתנגד למה שאינו עושה לי הגיון, ולחיות בתוך מרחבי צבע, צליל וצורה וטבע בלתי נגמרים.

תודה סיומה, היכן שלא תהיה…

ריקי כהן, אחייניתו של סיומה ברעם.

The post בת אחותו מספרת appeared first on סיומה ברעם.

כתבה ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות על בלה וסיומה לאחר מותם

admin — Wed, 07 May 2025 09:28:35 +0000

The post כתבה ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות על בלה וסיומה לאחר מותם appeared first on סיומה ברעם.

בין מים למים: תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות

admin — Wed, 07 May 2025 09:27:51 +0000

"עומק ומסתורין אופפים את ציוריה, חייה ומותה של הציירת בלה בריזל (1982-1929). בסטודיו שלה באי הספרדי פורמנטרה יצרה את ציוריה המטאפיזיים, האוצרים מטען נפשי עמוק ועז".

אוצרוּת: עדי דהן
עוזרות לאוצרת: ענת פלד, עדנה קוקיה

תאריך: 4/3/25-30/8/25

מיקום: אולם סם ואילה זקס, הבניין ע"ש קרן משפחת פאולסון

לחצו כאן לדף התערוכה באתר מוזיאון תל אביב

The post בין מים למים: תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות appeared first on סיומה ברעם.

מותו של גנן – עמוס קינן

admin — Mon, 12 Dec 2022 12:15:49 +0000

לא הייתי בגן של סיומה.

לא ראיתי את סירת- הדיג שלו ולא הייתי באי שלו. אבל אני יכול לנחש.

סיומה ברם, צייר ישראלי, מת ונקבר בפורמנטרה באיים הבלאריים בספרד.

בצוואתו ביקש להיקבר בגנו, אך השלטונות לא הרשו זאת. הוא נקבר בבית הקברות של פורמנטרה, שאין בה בית פ-עלמין יהודי, ויהודה ניימן שהובהל מפריז אמר קדיש. הואיל ולא היה באי הזה סידור תפילה. נמצא פסל ישראלי השוהה במקום שזכר כפי שזכר את מילות הקדיש בעל פה, כתב אותן על פתק ויהודה ניימן קרא את התפילה מן הפתק.

לא הייתי ידיד של סיומה ולא הכרתי אותו היטב. מקרוב. בצעירותי, כאשר למדתי ציור בסטודיו של אבני, הופיע במדי הצבא הבריטי. הוא עלה מרומניה בשנות מלחמת העולם וישר לצבא הבריטי. כאשר פשט את מדיו והפך לצייר ידוע למדי כאן. לאחר מלחמת השחרור, כמו ציירים רבים אז, נסע לפריז וזהו. שם הפך להיות מבקר אמנות חשוב, לבד מהיותו צייר. ויום אחד גם הלך אל האי הקטן בבלאריים עם בלה בריסל, ציירת ירושלמית ששעתה אף היא בפריז.

אבל הסיפור איננו סיפור בנאלי, והסיפורים האמיתיים של הארץ הזאת אינם מצליחים לעולם להיות בנאליים.

לפני שנה נפגשתי איתו לארוחת ערב בביתו של הצייר יהודה ניימן בפריז. הארוחה הייתה טובה. יהודה מבשל טוב.

סיומה אמר: מה הם עשו לנו מהמדינה?

חשבתי שאני צריך לכעוס מפני שמי זה ״הם״ ומה זאת אומרת ״לנו״. בסופו של דבר לא כעסתי, אבל גם רצון לשוחח לא היה לי. הארוחה הייתה קודרת ולא הרבה מילים הוחלפו בה. המארח ניסה ככל יכולתו לעניין אותנו במשהו, אבל היינו איש איש בפינתו, סגורים.

כל מי שעזב את הארץ או ירד ממנה, נותרה לו בליבו הארץ כפי שהייתה ביום שעזב אותה או אותה ארץ שהוא מדמיין שכך הייתה. כל מי שעזב את הארץ או ירד ממנה הוא חוני המעגל. משהו נעצר ורק השאר המשיך לנוע.

המארחת, שהיא צרפתייה, אינה יודעת מאומה. סיומה מספר לה על הארץ שנעצרה בליבו: על הפלמ"ח. הוא מסביר לה מה זה פלמ"ח ומדבר עליו בדבקות, כאילו עדיין קיים. הפלמ"ח של סיומה אינו דומה כלל לכל מיני מראות שהתנפצו זה מכבר. הפלמ"ח של סיומה הוא תמים, נלהב, הרואי, מלא עתיד ומלא אמונה. אולי רק דבר שכבר שייך לעבר ולא ישוב ממנו יכול להיות כל כך מלא עתיד. סיומה מדבר על ״הפורשים״ כאילו אז. והוא אפילו איננו יודע שכיום ״עוכרי ישראל״ נקראים ״שמאלנים״. בימיו, כאשר השמאלנים של אז שלטו בכול, הם קראו ל״עוכרי ישראל״ של אז, ״משרתי הימין״, והם אותם אנשים שהם כיום בימין, והמכנים את ״משרתי הימין״ של אתמול בשם ״שמאלנים״. שלושים שנה בסך הכול, לא שלוש מאות.

היום אני יודע שאם סיומה ברם אומר ״מה הם עשו לנו״, לפחות המילה ״לנו״ היא לגיטימית.

מולדתו של אדם היא אותה כברת אדמה שהאדם מחליט שהיא מולדתו. אפשר לקחת מכל אדם את מולדתו הפיזית. אפשר לגרש אותו ממנה, אפשר לבטל את אזרחותו. אי אפשר לקחת משום אדם את המולדת שבליבו, ואי אפשר להחליט לגבי שום אדם מה יש בליבו, ומה אין. ואם סיומה ברם, שעלה מרומניה וחי בצרפת ומת בספרד, אומר שישראל מולדתו, כך הוא הדבר.

מדוע עוזב אדם את מולדתו? אינני יודע.

מולדת, היא סיפור אהבה ולא לכל סיפורי האהבה יש הפי אנד. מרבית סיפורי האהבה הם סיפורים עצובים.

וכשם שאינני יודע מדוע אדם עוזב את מולדתו, כך אינני יכול להבין מדוע אנשים מתגעגעים אל כל מיני מולדת. ונדמה לי שהיהודים הם אלופי האנושות בגעגועים.

הולך לו יהודי מארץ הקודש לספרד, מתיישב באנדלוסיה, ובצל עצי הרימונים כותב שירי געגועים לציון.

וכאשר מגרשים אותו מספרד, הוא לוקח את מקל הנדודים בידו והולך לאיזמיר, ושם הוא שר בגעגועים שירים בלדינו, והוא מתגעגע בעת ובעונה אחת גם לציון, וגם לאנדלוסיה, וגם לצורה הנהדרת שבה הוא מתגעגע לציון, בהיותו באנדלוסיה.

והולך לו אדם מארץ הקודש לאשכנז, וכאשר מגרשים אותו משם, הוא לוקח איתו את שפת אשכנז לכל מקום, את הלבוש של אשכנז ואת המגבעת רחבת השוליים של אשכנז, והוא שר בדבקות בשפת אשכנז את שירי הגעגועים לציון שהיה שר באשכנז.

ואפילו כאשר הוא מגיע לציון ויושב בתוכה, עדיין הוא ממשיך להתגעגע אליה בשפת אשכנז ובניגון שלה.

הנה, מדוע אני חושב שאני מבין את הגן של סיומה, אף על פי שמעולם לא הייתי בו.

סיומה היה משוגע לעצים.

וגם לים.

הוא היה גבר חסון, עם כתפיים וחזה של מתגושש. נמוך. עיניים בהירות. רק כאשר נודע לי על מותו נודע לי בן כמה היה. שישים וחמש.

הוא בנה לו בית מול הים.

ובמשך שלושים שנה לא חדל לנטוע עצים בגנו. גפן ותאנה ורימון וזית. וכל עץ פרי למינהו וגם ברושים ואורנים והכול.

בבקרים היה יוצא בסירה שלו אל הים. להביא דגים.

הוא היה אוכל את פרי גנו ואת הדגים שצד, ומצייר.

בלה הירושלמית, שבעה או שמונה או אינני יודע כמה דורות, הייתה מציירת את ירושלים.

בפורמנטרה יש תיירים בכל ימות השנה. ואני מניח שהיה למי למכור תמונה מפעם לפעם כדי לקנות בד, צבעים, חכות, כדי לשפץ את הסירה מפעם לפעם ואולי קצת את הבית.

אני בטוח שסיומה היה בטוח, שהבית שלו, מול הים, ניצב כאן.

מפני שכל בית יכול להיות בבת אחת בשני מקומות, רק לא בעת ובעונה אחת. ועל כן אני סבור שהבית של סיומה עמד כאן, אבל אז ולא עכשיו. והגן היה בכאן של אז. וה״אז״ זה עניין פרטי בליבו של סיומה, עם הפלמ"ח שלו ועם הפורשים שלו ועם עוכרי ישראל שלו, ואני מניח שאותם עוכרי ישראל דמיוניים שפעם הם שמאל, פעם הם ימין, והנה הם מה שהוא כינה בשם "הם" וכשם שלכל אחד בארץ ישראל שלו, לכל אחד עוכרי ישראל שלו. ואין לי מושג אם אני הייתי שייך בעיני סיומה רק לעוכרי ישראל של אז או גם לאלה של עכשיו ומה זה כבר משנה.

יהודה אומר שסיומה היה משוגע לשתלנות, ושכל השנים שתל ושתל עוד ועוד עצים.

אבל סיומה לא היה עץ.

גופתו הוחזקה שבועיים במקרר של חדר המתים, עד שהגיעה תשובת השלטונות הספרדיים עם הסירוב לקבור אותו בגנו, בין האילנות שנטע, בצל עצי הזית, התאנה, הרימון והגפן. ברור שהשלטונות צודקים. ומה יהיה אם כל אדם יחליט היכן הוא רוצה להיקבר, מי צריך אז ממשלה, ואיזה תפקיד יישאר אז לממשלה.

בהלוויה, כך מספר יהודה, היו כל תושבי האי, האיכרים. הם אהבו אותו. הוא היה מעין מוכתר לא מוכתר של האי.

יש שם באי פונדק, ״פונדה פפה״ שמו, שם מתאספים בערב ושם בין הידידים, על כוס יין, צנח לפתע ראשו של סיומה על השולחן.

אני חושב על הגן שלו.

אתה, אני, הוא, כל אחד. אנחנו יכולים להינשא ברוח, לנחות פה, שם. אתה, אני, הוא, יכולים לקחת אישה בטהיטי, להוליד במיאמי, לעקור לקנדה ולמות באלזס.

אדם יכול ללכת ממקום למקום עם המברג שלו, עם המסור, עם הכינור, עם המכחול, אפילו עם הרובה.

רק לא עם העץ.

העץ אינו הולך.

ואז השאלה מדוע אמרו ״האדם עץ השדה״.

לא יודע. אולי מפני שגם האדם, בעצם, לא הולך. הוא נשאר.

אל ארצך. אל מולדתך

עמוס קינן

הוצאת עידנים. 1981

The post מותו של גנן – עמוס קינן appeared first on סיומה ברעם.