"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״ קבע טשרניחובסקי אי אז בשנת 1925, בערך בעשור שבו נולד הדוד שלי, דוד סיומה.
נוף ילדותי המוקדמת היה ״בית המוכתר״ שבפרדס של שכונת ג׳מוסין, מה שלימים הפך להיות מגדלי ויצמן שבצפון תל אביב… גרנו במערה ששופצה ע״י דוד סיומה שהגיע לישראל בשנות -30 והפכה לבית של אחותו פליטת השואה שזה עתה הגיעה מאירופה המשוחררת עם בעלה כשהוא ירד לפאריס. בית מערה עם שירותים בחוץ וגינה מגודרת, זה מה שקבלו הורי בעלייתם לארץ ומכאן החלו את חייהם כאן. בחוץ היה פרדס עצום עם באר שורצת נחשים, ורומיה השכנה התימניה על עשרת ילדיה, נכדיה וכל השאר…
שני הורים פליטי שואה (אבא שנתפס והוכנס לגטאות כמה פעמים והצליח לברוח, ואמא חולת שחפת, שהוכשה ע״י נחש כאן בארץ והתנדנדה בין חיים למוות, עוד לפני שנולדתי, והפכה לחרדתית להפליא כשהגחתי לעולם. לא היה לי הרבה סיכוי: אמא חולה שמתאשפזת תדיר, אבא, איש שקט שעובד קשה לקיים את המשפחה הצעירה, בעיות אכילה שהתפתחו על רקע הרעב והצנע שהם עברו, בית סגור מפני העולם והשכנים (האויב שבחוץ), כשהחברים היחידים שהגיעו לעיתים רחוקות, היו אלה שיצאו ״משם״ בחיים, בית שקט ללא צלילים ומיליון איסורים…
אבל, בכל דצמבר, מרגע שאני זוכרת את עצמי, כשחנוכה מתקרב וריח הסופגניות עלה באוויר, היה הבית שלנו מתמלא בהתרגשות והתרחשויות… משהו נפתח בנשמה ובלב שהפך להיות כמו פרפר צבעוני, פתוח למרחב, עם געגוע לריח של חוץ לארץ, שמתערבב עם ריח הבישולים והקרעפאלאך שאמי טרחה להכין פעם בשנה בלבד במיוחד לכבודו.
סיומה מגיע.
סיומה היה האח הקטן והמופרע של אמי, זה שלא הלך בתלם, (בניגוד לאחיו הגדול), זה שהפך להיות צייר חסר כל מגיל צעיר. מכור לצבעים וצורות.
מצייר על כל משטח אפשרי, זה שנלחם במצריים וחזר משם ונשבע שיהיה צייר כל חייו, זה שלא החזיק משרה יותר מחודשיים בכל חייו, זה שרקד במסיבות בעיר האורות פאריס ופלמנקו בכיכרות ברצלונה, ולימים עקר לאי המבודד פורמנטרה. זה שחי עם בלה היפה ללא חופה וקידושין, וללא ילדים, זה שידע שמונה שפות על בוריין (כולל עברית, שהורי הגלותיים עוד לא ידעו אז) והתכתב עם כל עולם האמנות הבינלאומי מהאי סחוף הרוחות שבים התיכון, וזה שגילה לי את כל העולם כולו..
אני זוכרת כשנכנסתי לכיתה א, הוא זה שקנה לי את חוברות הקריאה הראשונות לבית הספר עם "דנה קמה, דנה נמה", ואח״כ, את ספר קופיקו הראשון שלי, את האטלס הכתום של ברוור (עם ארץ ישראל של פעם), והאנציקלופדיות של סיפורי עמים.
אני זוכרת שלילה אחד העירו אותי כשסיומה ובלה הגיעו מיפן, עם בובות קוקושי וקבקבי עץ עבורינו הילדות, וההתרגשות הרקיעה לשחקים, כן, יפן בשנת 1962, הייתה בשבילי אז, ילדה בכיתה ב׳, בערך כמו הירח…
ועוד זיכרון- סיומה ובלה מביאים לנו, לי ולאחותי רחל, האחייניות, את הבובה הכי מרהיבה שמצאו אי שם בברצלונה, ואמא שלי שיכנה אותה אחר כבוד על המזנון שבסלון (וכמובן שהיה לנו אסור לשחק איתה. שלא נלכלך…)
כשקצת גדלתי והורשיתי לצאת איתם, הייתי מתהלכת לידם בגאווה, כשבלה צועדת לידי, עוטה שמלת מרסי מקטיפה ירוקה שנרכשה אי שם בשווקי הפשפשים של פאריז, וסיומה צועד לידה עם מכנסיים אדומים, מגפי טוריאדור ספרדי על עקבים, וכיפה אוזבקית רקומה לראשו… (ואני לבשתי שמלות של "אתא"… רק לי יש דודים כאלה צבעוניים) והיינו נכנסים ל״כסית״ שבדיזנגוף, שם פגשו בחבריהם הסופרים, המשוררים ומבקרי האמנות מהבוהמה התל אביבית, ואחר כך הלכנו לאכול ב״קיטון״, (שקיימת עד היום והבעלים שלה עוד זוכרת אותם בזכות התפריט המאוייר שצוייר כשווה ערך לארוחה שאכלנו שם…).
והיו התערוכות. זוכרת את ערבי פתיחה של תערוכות בהלנה רובינשטיין, בגלריה תירוש היפואית, במוזיאון תל אביב, גלריה תלמה בגורדון, מוזיאון פתח תקווה וההתרגשויות והאכזבות עם קריאת העיתונים והביקורות שלמחרת, המכירה של כל ציור שהייתה אירוע מכונן…
והיו הויכוחים והדיונים על אמנות כשניגנתי באקדמיה למוסיקה, על אמנות הציור הסטטית לעומת המוסיקה הדינמית, על מהי אמנות בכלל, מה הופך דף ניר וכמה צבעים וצורות ליצירת אמנות, או לחילופין האם צלילי ציפרים ונהמת אופנוע יכולים גם הם להיחשב לאמנות. מה נשמר? מה חולף? אינטרפרטציות, על החד פעמי מול הקבוע, מה גבוה יותר ומה נמוך באמנות… עולמות ומלואות….
*******
במבט רחב וארוך שנים, אני יודעת לומר היום שסיומה היה חלק מאד משמעותי של נוף ילדותי.
הפנמת המרחבים, אלה שאפשריים עבורי ללא גבולות כמעט, הצבעוניות, הצורות, היצירתיות המתפרצת, ההתרסה כנגד חוקים ואיסורים, הבחינה מחדש של כל דבר מקובל, ואי הסכמה גורפת לכל איסור ללא היגיון… בצד ילדות צייתנית להפליא שנדרשתי לה ע״י הורי, הם כולם נוף ילדותי.
בלעדיו, סביר להניח שהייתי מתהלכת בעולם מאד מתוחם, מוגבל ואולי גם אפור במידה מסוימת. סיומה גילה לי שיש טבע מדהים ושעצים הם יצורים חיים (כבר אז, לפני 50 שנים!), עם תקשורת של ממש כמו בני אדם, ושיש עולם בחוץ, מחוץ לכתלי הגטו והבית המסוגר של פליטי השואה, שהיו הורי. הוא זה שפתח לי עולם של צבעים, צורות, מרחבים אינסופיים, שכמעט הכל אפשרי ונתן לי את הרשות והאומץ להיות כל מה שארצה…
לולא סיומה, ספק אם הייתי האדם שאני היום, שהקימה את ״מסע נשי״ וגילתה את המרחבים, את ההעזה להקים ארגונים, להתנגד למה שאינו עושה לי הגיון, ולחיות בתוך מרחבי צבע, צליל וצורה וטבע בלתי נגמרים.
תודה סיומה, היכן שלא תהיה…
ריקי כהן, אחייניתו של סיומה ברעם.