לא הייתי בגן של סיומה.
לא ראיתי את סירת- הדיג שלו ולא הייתי באי שלו. אבל אני יכול לנחש.
סיומה ברם, צייר ישראלי, מת ונקבר בפורמנטרה באיים הבלאריים בספרד.
בצוואתו ביקש להיקבר בגנו, אך השלטונות לא הרשו זאת. הוא נקבר בבית הקברות של פורמנטרה, שאין בה בית פ-עלמין יהודי, ויהודה ניימן שהובהל מפריז אמר קדיש. הואיל ולא היה באי הזה סידור תפילה. נמצא פסל ישראלי השוהה במקום שזכר כפי שזכר את מילות הקדיש בעל פה, כתב אותן על פתק ויהודה ניימן קרא את התפילה מן הפתק.
לא הייתי ידיד של סיומה ולא הכרתי אותו היטב. מקרוב. בצעירותי, כאשר למדתי ציור בסטודיו של אבני, הופיע במדי הצבא הבריטי. הוא עלה מרומניה בשנות מלחמת העולם וישר לצבא הבריטי. כאשר פשט את מדיו והפך לצייר ידוע למדי כאן. לאחר מלחמת השחרור, כמו ציירים רבים אז, נסע לפריז וזהו. שם הפך להיות מבקר אמנות חשוב, לבד מהיותו צייר. ויום אחד גם הלך אל האי הקטן בבלאריים עם בלה בריסל, ציירת ירושלמית ששעתה אף היא בפריז.
אבל הסיפור איננו סיפור בנאלי, והסיפורים האמיתיים של הארץ הזאת אינם מצליחים לעולם להיות בנאליים.
לפני שנה נפגשתי איתו לארוחת ערב בביתו של הצייר יהודה ניימן בפריז. הארוחה הייתה טובה. יהודה מבשל טוב.
סיומה אמר: מה הם עשו לנו מהמדינה?
חשבתי שאני צריך לכעוס מפני שמי זה ״הם״ ומה זאת אומרת ״לנו״. בסופו של דבר לא כעסתי, אבל גם רצון לשוחח לא היה לי. הארוחה הייתה קודרת ולא הרבה מילים הוחלפו בה. המארח ניסה ככל יכולתו לעניין אותנו במשהו, אבל היינו איש איש בפינתו, סגורים.
כל מי שעזב את הארץ או ירד ממנה, נותרה לו בליבו הארץ כפי שהייתה ביום שעזב אותה או אותה ארץ שהוא מדמיין שכך הייתה. כל מי שעזב את הארץ או ירד ממנה הוא חוני המעגל. משהו נעצר ורק השאר המשיך לנוע.
המארחת, שהיא צרפתייה, אינה יודעת מאומה. סיומה מספר לה על הארץ שנעצרה בליבו: על הפלמ"ח. הוא מסביר לה מה זה פלמ"ח ומדבר עליו בדבקות, כאילו עדיין קיים. הפלמ"ח של סיומה אינו דומה כלל לכל מיני מראות שהתנפצו זה מכבר. הפלמ"ח של סיומה הוא תמים, נלהב, הרואי, מלא עתיד ומלא אמונה. אולי רק דבר שכבר שייך לעבר ולא ישוב ממנו יכול להיות כל כך מלא עתיד. סיומה מדבר על ״הפורשים״ כאילו אז. והוא אפילו איננו יודע שכיום ״עוכרי ישראל״ נקראים ״שמאלנים״. בימיו, כאשר השמאלנים של אז שלטו בכול, הם קראו ל״עוכרי ישראל״ של אז, ״משרתי הימין״, והם אותם אנשים שהם כיום בימין, והמכנים את ״משרתי הימין״ של אתמול בשם ״שמאלנים״. שלושים שנה בסך הכול, לא שלוש מאות.
היום אני יודע שאם סיומה ברם אומר ״מה הם עשו לנו״, לפחות המילה ״לנו״ היא לגיטימית.
מולדתו של אדם היא אותה כברת אדמה שהאדם מחליט שהיא מולדתו. אפשר לקחת מכל אדם את מולדתו הפיזית. אפשר לגרש אותו ממנה, אפשר לבטל את אזרחותו. אי אפשר לקחת משום אדם את המולדת שבליבו, ואי אפשר להחליט לגבי שום אדם מה יש בליבו, ומה אין. ואם סיומה ברם, שעלה מרומניה וחי בצרפת ומת בספרד, אומר שישראל מולדתו, כך הוא הדבר.
מדוע עוזב אדם את מולדתו? אינני יודע.
מולדת, היא סיפור אהבה ולא לכל סיפורי האהבה יש הפי אנד. מרבית סיפורי האהבה הם סיפורים עצובים.
וכשם שאינני יודע מדוע אדם עוזב את מולדתו, כך אינני יכול להבין מדוע אנשים מתגעגעים אל כל מיני מולדת. ונדמה לי שהיהודים הם אלופי האנושות בגעגועים.
הולך לו יהודי מארץ הקודש לספרד, מתיישב באנדלוסיה, ובצל עצי הרימונים כותב שירי געגועים לציון.
וכאשר מגרשים אותו מספרד, הוא לוקח את מקל הנדודים בידו והולך לאיזמיר, ושם הוא שר בגעגועים שירים בלדינו, והוא מתגעגע בעת ובעונה אחת גם לציון, וגם לאנדלוסיה, וגם לצורה הנהדרת שבה הוא מתגעגע לציון, בהיותו באנדלוסיה.
והולך לו אדם מארץ הקודש לאשכנז, וכאשר מגרשים אותו משם, הוא לוקח איתו את שפת אשכנז לכל מקום, את הלבוש של אשכנז ואת המגבעת רחבת השוליים של אשכנז, והוא שר בדבקות בשפת אשכנז את שירי הגעגועים לציון שהיה שר באשכנז.
ואפילו כאשר הוא מגיע לציון ויושב בתוכה, עדיין הוא ממשיך להתגעגע אליה בשפת אשכנז ובניגון שלה.
הנה, מדוע אני חושב שאני מבין את הגן של סיומה, אף על פי שמעולם לא הייתי בו.
סיומה היה משוגע לעצים.
וגם לים.
הוא היה גבר חסון, עם כתפיים וחזה של מתגושש. נמוך. עיניים בהירות. רק כאשר נודע לי על מותו נודע לי בן כמה היה. שישים וחמש.
הוא בנה לו בית מול הים.
ובמשך שלושים שנה לא חדל לנטוע עצים בגנו. גפן ותאנה ורימון וזית. וכל עץ פרי למינהו וגם ברושים ואורנים והכול.
בבקרים היה יוצא בסירה שלו אל הים. להביא דגים.
הוא היה אוכל את פרי גנו ואת הדגים שצד, ומצייר.
בלה הירושלמית, שבעה או שמונה או אינני יודע כמה דורות, הייתה מציירת את ירושלים.
בפורמנטרה יש תיירים בכל ימות השנה. ואני מניח שהיה למי למכור תמונה מפעם לפעם כדי לקנות בד, צבעים, חכות, כדי לשפץ את הסירה מפעם לפעם ואולי קצת את הבית.
אני בטוח שסיומה היה בטוח, שהבית שלו, מול הים, ניצב כאן.
מפני שכל בית יכול להיות בבת אחת בשני מקומות, רק לא בעת ובעונה אחת. ועל כן אני סבור שהבית של סיומה עמד כאן, אבל אז ולא עכשיו. והגן היה בכאן של אז. וה״אז״ זה עניין פרטי בליבו של סיומה, עם הפלמ"ח שלו ועם הפורשים שלו ועם עוכרי ישראל שלו, ואני מניח שאותם עוכרי ישראל דמיוניים שפעם הם שמאל, פעם הם ימין, והנה הם מה שהוא כינה בשם "הם" וכשם שלכל אחד בארץ ישראל שלו, לכל אחד עוכרי ישראל שלו. ואין לי מושג אם אני הייתי שייך בעיני סיומה רק לעוכרי ישראל של אז או גם לאלה של עכשיו ומה זה כבר משנה.
יהודה אומר שסיומה היה משוגע לשתלנות, ושכל השנים שתל ושתל עוד ועוד עצים.
אבל סיומה לא היה עץ.
גופתו הוחזקה שבועיים במקרר של חדר המתים, עד שהגיעה תשובת השלטונות הספרדיים עם הסירוב לקבור אותו בגנו, בין האילנות שנטע, בצל עצי הזית, התאנה, הרימון והגפן. ברור שהשלטונות צודקים. ומה יהיה אם כל אדם יחליט היכן הוא רוצה להיקבר, מי צריך אז ממשלה, ואיזה תפקיד יישאר אז לממשלה.
בהלוויה, כך מספר יהודה, היו כל תושבי האי, האיכרים. הם אהבו אותו. הוא היה מעין מוכתר לא מוכתר של האי.
יש שם באי פונדק, ״פונדה פפה״ שמו, שם מתאספים בערב ושם בין הידידים, על כוס יין, צנח לפתע ראשו של סיומה על השולחן.
אני חושב על הגן שלו.
אתה, אני, הוא, כל אחד. אנחנו יכולים להינשא ברוח, לנחות פה, שם. אתה, אני, הוא, יכולים לקחת אישה בטהיטי, להוליד במיאמי, לעקור לקנדה ולמות באלזס.
אדם יכול ללכת ממקום למקום עם המברג שלו, עם המסור, עם הכינור, עם המכחול, אפילו עם הרובה.
רק לא עם העץ.
העץ אינו הולך.
ואז השאלה מדוע אמרו ״האדם עץ השדה״.
לא יודע. אולי מפני שגם האדם, בעצם, לא הולך. הוא נשאר.
אל ארצך. אל מולדתך
עמוס קינן
הוצאת עידנים. 1981