סיומה בּרעם היה צייר ישראלי שפעל בעיקר במאה ה-20. יצירתו ניכרת בשפה ציורית ייחודית שהתפתחה מתוך חיבור עמוק לנופי הארץ, לאור המקומי ולחיי היום-יום. ברעם שילב בין ריאליזם לליריות, ועבודותיו משדרות תחושת פיוט ואינטימיות גם כאשר הן עוסקות בנושאים פשוטים. יצירותיו הוצגו בתערוכות רבות בישראל ובעולם וזכו להערכה בזכות הקו הרגיש, הצבעוניות המאופקת והיכולת ללכוד רגעים שקטים ובעלי עומק רגשי. סיומה ברעם נחשב לדמות משמעותית בקרב דור הציירים שביקשו ליצור אמנות ישראלית מקורית, מושרשת בסביבה המקומית ובזהות התרבותית.
בקרוב נעדכן…
נולד ב 2 באוגוסט, 1919, בקישינב, בסרביה, למשפחת בוברמן היהודית. הוריו היו מיקירי הקהילה היהודית (אביו ניהל בית מסחר קמעונאי בעיר), לאחיו הבכור ליובה, ולאחריו נולדו למשפחה עוד שתי אחיות: שלימה ופולה הצעירה.
מגיל צעיר נמשך לצבע וצורה וצייר על כל משטח אפשרי. הצייר והפסל יליד בסרביה, משה קוגן, היווה עבורו מודל ראשון לאמן. למרות רצון ההורים להכוונה המסורתית למקצועות מכובדים, (סיומה נשלח להיות שוליה של עורך הדין בעיר, נסיון שלא צלח), נכנעו לבסוף הוריו ובגיל 14 נשלח הנער המורד ללימודי ציור בבית הספר לאמנויות בעיר.
בשנת 1939 עלה לארץ ישראל, התגורר בתל אביב הצעירה, בתחילה ישן על חוף הים ולאחר מכן התגורר בעליית גג כשאת ארוחותיו היה אוכל במסעדת ״קיטון״ הוותיקה תמורת הפקת תפריט המסעדה… סיומה נרשם ללימודי ציור עם אהרון אבני ופיסול עם משה שטרנשוס.
לימים, התגייס לבריגדה האנגלית ונטל חלק פעיל במלחמה באל עלמיין. לג שנפצע ואושפז בבית החולים, המשיך לצייר על גבי תשלילים של ציורי רנטגן וכן רשם מיניאטורות ורישומים אחרים.
עם שחרורו מהצבא, בשנת 1945 קיבל משרת מורה לציור בראשון לציון, והיה שותף פעיל בהוצאת העיתון ״שער״. במהלך השנים האלה נטל חלק באטלייה של שטרייכמן, ינקו וסטימצקי.
בשנת 1948 נקרא שוב לצבא והפעם לפלמ״ח, למלחמת העצמאות. מכיוון שנפצע בעבר, הוטל עליו לצבוע הסוואות לכלי רכב וכן לבצע ציורי קיר במחנות הצבא. בהמשך, הפך להיות מאייר וכותב בעיתון ״במחנה״.
בשנת 1949, בבית הקפה ״כסית״, התקיימה תערוכה קבוצתית בה לקח חלק ושם הוא פוגש את מי שתהיה שותפתו לחיים ולאמנות, הציירת בלה בריזל, ומאז לא נפרדו עוד.
באותה שנה נסעו השניים לפריז ללמוד ציור ופרסקו בבית הספר הגבוה לאמנויות היפות ״אקול דה בוזאר״, שם פגשו את פיקאסו והפכו לידידים לצייר המפורסם. הם הפכו לזוג מקובל ואהוד בחוגי הבוהמה הפריזאית (וגם התל אביבית), שני הפכים: היא השקטה והמסתורית ואילו הוא החברותי הסוחף והחייכן.
בפאריז, הפך סיומה להיות כתב ומבקר אמנות בכתב העת Art ויזם תערוכות עבור בלה ועצמו, שני ציירים, שהיו שונים מאד בסגנון הציור שלהם, אך פעלו יחד.
בשנת 1952 נוסע סיומה לאיטליה ואח״כ לספרד. הם מתארחים אצל חברים באיביזה, האי המפורסם בקבוצת האיים הבלאריים, ושם למדו לראשונה על האי פורמנטרה. השניים התאהבו באי והחליטו לעבור לגור בו, ומשם ניהל סיומה תכתובת ענפה עם קולגות וכותב בעיתונות וכתבי עת העוסקים באמנות.
בשנים אלה חלק הזוג את זמנו בין האי והיבשת. סיומה ארגן את הסקציה הישראלית בתערוכת ״האמנויות בצרפת ובעולם״, וממשלת צרפת הזמינה אצלו שטיח קיר. הוא שיתף פעולה עם כתבי העת Arts ו- L’arch Prismes וכן עם כתב העת לאמנות מודרנית ואדריכלות L’Architecture d’Aujourd’hui.
סיומה ובלה מוזמנים ליפן להציג א תל עבודותיהם בגלריות מובילות בטוקיו ובקיוטו. שם כותב סיומה לכתב העת היפני Mizue. העשור הזה של חייו מתאפיין בעבודה אינטנסיבית ובארגון תערוכות רבות בגלריות, סלונים ומוזיאונים ברחבי העולם: בלונדון, טוקיו, פורמנטרה, איביזה, שווייץ, צרפת וישראל.
(התמונה לקוחה מכאן)
ז׳אק פושמורד, סופר צרפתי, שביקר בפורמנטרה, אצל הזוג ברם, כתב בהשראת סיפור חייהם, תסריט לטלביזיה הצרפתית בשם Le Soleil de Palicorna, “השמש של פליקורנה״. סיומה ובלה הוזמנו לשחק בסרט לצד שחקנים צרפתיים וסיומה גילם בו את התפקיד של ״עמוס״, ישראלי שחי על האי, על אהבות וקנאות ומים אסורים… הסרט שודר בערוץ הטלביזיה הצרפתית.
(התמונה לקוחה מאתר זה)
ארגון תערוכות בתאילנד, ישראל, צרפת וספרד, וכתיבה בכתבי עת הרבים… ציור בפורמנטרה, חברים בפאריז ומשפחה בתל אביב. שנים של מעברים, התבססות בעולם האמנות ורגיעה מול השקיעה באי.
סיומה נפטר בבית הקפה הוותיק והאהוב עליו Fonda Pepe שבפורמנטרה.
למרות שביקש להיקבר מתחת לאקליפטוס הענק שבחצר ביתם, הוא נקבר ברוב עם וחברים באיביזה שבספרד, ולאחר כשנה הועלו עצמותיו לישראל.
סיומה נקבר בהר הזיתים בירושלים. אלמנתו ושותפתו לחיים ולאמנות, בלה, שלא עמדה בפרידה, קבורה לצידו.
היה שלום, איש אהוב….
שׁוּב חָלַמְתִּי עַל הָאִי שֶׁלְּךָ וְהוּא רָחוֹק בְּתוֹךְ הַיָּםמוּקָף סְעָרוֹת, כְּרִישִׁים וְרִשְׁתוֹת דַּיָּגִים.וַאֲנִי לְבַדִּי מְהַלֶּכֶת בֵּין מִשְׁעוֹלָיו וּמַגִּיעָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹלשׁוּב הוֹלֶכֶת לֶאֱבוֹד עַל הַחוֹף,
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״ קבע טשרניחובסקי אי אז בשנת 1925, בערך בעשור שבו נולד הדוד שלי, דוד סיומה. נוף ילדותי המוקדמת היה ״בית
